לחפש עבודה כמו אישה

שכר נמוך יותר, פחות גישה למשרות בכירות והרבה יותר רגשות אשם הם המאפיינים של נשים במסע לחיפוש עבודה. יום האישה אוטוטו כאן, וזה הזמן להתעכב על ההבדלים בין נשים לגברים וללמוד איך אפשר לשדרג את הקריירה שלנו

עשרות מחקרים שקראתי ושלושים שנות ניסיון בעולם העבודה חשפו אותי לעובדה העצובה שנשים מקבלות פחות. רבים נועצים את הנתונים העצובים בהדרה, וזה בהחלט נכון, לפחות חלקית, בהמון מקרים מדירים את הנשים משוק העבודה וממשרות מסוימות; אבל האמת העצובה והמלאה היא שבמקרים רבים – אנחנו מדירות את עצמנו או לפחות לא פועלות מספיק כדי לשנות את מצב הדברים הנוכחי. הניסיון שלי בהשמת בכירות במשך שנים רבות מלמד אותי שכדי לא להיות מודרות אנחנו צריכות לדעת לקחת ולתבוע את מה שמגיע לנו.

יש יחידות סגולה שקל להן "לקחת", אך לרבות זה קשה מנשוא וקשה לי להמשיך ולראות את זה, לכן אני בשמחה חולקת את כל מה שחשוב לדעת על ההבדלים בין חיפוש עבודה "גברי" ל"נשי".

לפני שנצא לדרך, חשוב להדגיש – אני טוענת שאין הבדל מובנה בהכרח בין גברים לנשים, אבל כן יש דפוסים יותר נשיים ויותר גבריים. ראיתי נשים רבות ומצליחות שמתנהלות בדפוסים גבריים וגם נתקלתי בגברים שפעלו בדפוסים נשיים. ההבדלים שאני מציינת הם לא גזירת גורל ובהחלט אפשר לעבוד על הדפוסים שלנו ולמנף את הקריירה שלנו לגבהים חדשים.

ההחלטה "ללכת" על אתגר חדש בקריירה כשנשים מחליטות לגשת לאתגר חדש הן מדברות בשפה של בית ומספרות ש"מקום העבודה הוא הבית שלי", הן נוטות לחשוב על קידום פנים ארגוני ושואלות "איך אני אצא? איך עוזבים משפחה?"; האמת היא שנאמנות למקום העבודה חשובה, אך רק כל עוד זה מצב WIN WIN; כשהארגון כבר לא מקדם אותך ולא מספק לך את האתגרים שאת רוצה, זה כבר לא בית. הבית צריך להישאר בגדר הנאמנות המקצועית, אך לא ברמת המחויבות.

זה נעים להרגיש שייכות לארגון, אבל חשוב לזכור: בית יש רק אחד וזה החיים שלך והמשפחה האמיתית שלך; האובר-נאמנות לארגון אופיינית בעיקר לנשים שחוששות לעזוב ארגונים, כאשר הן לא כבולות בחוזה. לעומתן, גברים מתייחסים למקום עבודה בנאמנות רק כל עוד הוא מעניק להם חוויה של WIN WIN, אם הארגון כבר לא ממלא את תפקידו בעסקה, הגברים נוטים להתחיל לחפש בחוץ ואז עוזבים רק כשמצאו משרה אחרת.

חשוב שכולנו נזכור: ארגון לא זוכר את העובד חמש דקות אחרי שהעובד עזב – הארגון חזק יותר מכל אינדבידואל ובונה את עצמו מחדש. לכן הנאמנות היא, תסלחו לי על המילה, טיפשית.

המהלך של לחפש באופן אקטיבי תפקיד אחר נשים, במיוחד בתפקידי הובלה וניהול, מרגישות שזה לא נאה לחפש עבודה בזמן שהן עובדות ו"לנטוש מנטלית" ומעדיפות לחפש רק אחרי שעזבו. גברים, כאמור, נוטים לעזוב רק אחרי שחיפשו עבודה ומצאו משרה חלופית. דפוס הפעולה הזה נובע מתחושות הנאמנות וה"בית" שציינתי וכדאי להימנע ממנו – חיפוש משרות בכירות לוקח זמן ובמקרים רבים כדאי לחפש בנחת, כשנכנסת משכורת וכשיש קרקע יציבה ו"אוויר".

אפולוגטיות – סליחה שחיפשתי עבודה בכלל ליוויתי עשרות אלפי גיוסים, שמעתי המון אמירות מעניינות אך מעולם לא שמעתי גבר שאומר "זה לא הכסף, זה רק העניין", אך לצערי שמעתי המון נשים שאומרות את זה, וזו בהחלט אמירה שמגיעה ממקום של אפולוגטיות וחוסר נעימות.

האפולוגטיות מתבטאת בכך שאם עבר פרק זמן שבו לא מצאו עבודה, הנשים מרגישות לא טוב ואומרות "רק עכשיו התחלתי לחפש, נחתי, יצאתי לטיול".

גברים מתכננים את הפרישה ומתכננים לצאת לטיול לפני שהם מחפשים; נשים ישתמשו באפולוגטיות כדי שלא ישמע שהן חיפשו הרבה זמן, הן מעסיקות את עצמן בשאלה "מה יגידו אם ישמעו שחיפשתי הרבה זמן". לעומתן גברים יכולים לומר "אני ידע שלוקח זמן לבכירים ולוקח זמן למצוא ארגון".

חשוב לדעת – במשרות בכירות החיפוש אחרי משרה הולמת לוקח את הזמן שלו, מספר המשרות המתאימות לבכירים קטנות יותר ולכן זה יכול לארוך פרק זמן לא קצר. הטיפ שלי: להוציא את ה"לא נעים" מהלקסיקון. להמון נשים "לא נעים" אפילו מהאד האנטרים וממגייסות.

בול פגיעה בהגשת קורות חיים מחקרים מראים שנשים לא ישלחו קורות חיים למשרה אם הן לא עונות על 100% מהדרישות שלה, לעומתן הגברים מכוונים גבוה ושולחים גם למשרות שאינם מוכשרים אליהן לחלוטין.

אני לא אומרת חלילה להפיץ קורות חיים לכל כיוון, בלי שום קשר לכישורים ולניסיון שלך, אבל לעיתים קרובות כדאי לכוון גבוה יותר וההפצה של קורות החיים בצורה יותר נדיבה ומלאת בטחון תסייע להגיע למשרה טובה יותר.

פחד ופסיביות, סיפור אכזבה רבים נתקלים במהלך חיפוש העבודה בתחושות של פחד, הבעיה היא כשהפחד מרים את ראשו ומשתלט, כך שהוא עלול להוביל אותנו לפאסיביות; משום מה זו תופעה שמאפיינת יותר נשים. כשמגיעים לראיון אפשר תמיד לשאול מה המשך התהליך או ליזום קשר עם מי שמוביל את התהליך. בעוד שנשים מפחדות להציק, גברים לא יתחשבנו ויבקשו מידע. אם הם חושבים שהגיע הזמן לקבל תשובה הם יתקשרו ויבקשו תשובה בצורה יותר אקטיבית.

ההמלצה שלי: להשתדל לא להתנהל ממקום של פחד. לדוגמא – נושא תיאום הציפיות לאחר ראיון – כשאת יוצאת מהראיון, כדאי לברר מי יהיה זמין למתן תשובות ולשאול מה השלבים הבאים; זה תיאום ציפיות מעולה אחרי הראיון ואחר כך הכל ברור. אם נבין את הצד השני, שגם הוא נבחן על הבאת אנשים מתאימים – אם זה מגייס או בעל עסק, שנמצאים בדיוק במקום כמו שלנו, ונפנים שהתהליך דואלי ולכן אין מקום לרגש כמו פחד בתהליך החיפוש הזה. גם המגייסת או בעלת החברה יכולות לשלם מחיר כבד אם לא יצליחו בגיוס, גם הן נבחנות על התהליך הזה, ולכן אין מקום לפחד.

"יש לך סידור?" שאלות על הילדים נשים תמיד ייבחנו על החלק המשפחתי שלהן, כדוגמא: "יש לך סידור לילדים?" "יש לך תכניות להרחבת המשפחה?" ועוד שלל דוגמאות, חוקיות יותר וחוקיות פחות שנוגעות לנושא. כיום גם גברים גרושים יוצאים מוקדם ומעולם ואף פעם לא שמעתי על גבר ששאלו אותו בראיון כמה ילדים יש לו ואיך זה עומד בקנה אחד עם התפקוד בעבודה. מכיוון שהנשים נשאלות, חשוב להיות אסרטיביות ולהיות נאמנות לאמת שלנו; אם אנחנו זקוקות לגמישות – נדבר על זה. חשוב להבין שלא יתנו לנו, אנחנו צריכות לקחת בעצמנו את הדברים. אתייחס לנושא זה בפוסט נפרד.

.

ההתמודדות עם תשובה שלילית לאף אחד לא נעים לקבל תשובה שלילית, אבל נשים לוקחות את זה יותר קשה מגברים. גברים בדרך כלל ממציאים לעצמם מגננות כדי לא לקחת את הדחייה אישית בעוד שהנשים נחנקות, נצמתות ולוקחות הכל "על גבן".

לרוב התשובה השלילית לא קשורה לכישרון המועמד אלא להתאמה למשרה המוצעת. זה לא אומר שהם לא בסדר או אינם מוכשרים אלא שפשוט יש מישהו יותר מתאים. לפעמים זה בשברירי נקודות ולעיתים עניין של כימיה עם מנהל כזה או אחר. לפעמים מי שהתקבל הוא מי שקיבל רוח גבית – שמישהו בארגון אמר עליו מילה טובה, זה כמובן לא בשליטה ולכן חשוב לא ליפול אלא להמשיך הלאה ולרוץ לעבר המשרה הבאה.

מה קורה כשנכנסים לעבודה? אין הזדמנות שנייה ליצור רושם ראשוני, ואין ספק שנשים עסוקות מאוד באיזה רושם הן ייצרו ו"מה יגידו" כשהן נכנסות למקום עבודה חדש. הדפוס הגברי היא להקים כוורת של אנשים נאמנים – קולגות, ספקים ועובדים. הדפוס הנשי מתקדם בהתחשבנויות: "מה יגידו אם אביא אותך כעובדת בחברה?" "לא נעים לי לשנות". אם גבר רוצה להכניס ספק לארגון הוא בדרך כלל פשוט יכניס אותו בלי לשאול "מה יגידו" ו"איך זה יתפס". ככה הגברים דואגים למנות אנשים שהם מכירים ולבנות נאמנות, בלי לפחד ולחשבן.

עם הפנים קדימה אני לא צריכה את יום האישה כדי לזכור את ההבדלים בין גברים לנשים ואני נוכחת בהם מידי יום בעבודתי. אז נכון, כיום המצב עגום למדי והייצוג הנשי במשרות בכירות אינו מספק. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות: יותר ויותר נשים מאמצות "דפוסים גבריים", מקומות עבודה מעלים את המודעות לנושא המגדר ואני שומעת מקצת פחות מועמדות ששאלו אותן אם "יש להן סידור לילדים". אז נכון, כרגע מדובר במגמה איטית, אבל הכיוון שאליו הולכים הדברים מאפשר לי להישאר אופטימית ולהסתכל על חצי הכוס הוורודה והמלאה.